תמיד הייתי גאה בפרפקציוניזם שלי
יש לי יכולת מופלאה לשים לב לפרטים (ולפגמים) שאף אחד לא שם לב אליהם ולהציע מקצה שיפורים.
להתעקש, ללטש, לסדר ולשפר – עד שהתוצר שאני מוציאה תחת ידיי יהיה מושלם.
תמיד קיבלי מחמאות על איכות העבודה שלי, על תשומת לב לפרטים, על האסתטיקה
על כמה רואים שהשקעתי חשיבה מאחורי כל פרט קטן.
אך ככל שעברו השנים והפכתי מג'וניורית למומחית, קיבלתי עוד תחומי אחריות
ובסוף פתחתי ופיתחתי עסק עצמאי –
שמתי לב כמה הפרפקציוניזם שלי שואב ממני אנרגיה,
כמה ראיית הפגמים והשיפור המתתיד פרוסים על כל תחום בחיי
כולל עלי עצמי.
התחלתי לשים לב איך דברים נתקעים לי
איך פרוייקטים לא יוצאים לפועל, בשל הרצון האינסופי לשפר
ואיך אני עצמי קמלה ונובלת תחת הביקורת האינסופית של עצמי להפוך למישהי טובה יותר.
וזה היה הרגע, עבורי, לעצור את הפרפקציוניזם הדוהר שלי ולהתחיל לשים סימני שאלה
כמה הכל צריך להיות מושלם.
האם זה בסדר להראות חצי תוצר
האם מותר להניח לביקורת ולשיפור העצמי המתמיד
ורגע לנוח
והאם אפשר להנמיך את הדרישות
ולשחרר אותי מכלא הפרפקציוניזם
בלי שזה הופך אותי לעצלנית ובינונית
אלא הופך אותי לאנושית וחיה
חיה ומלאת חיות הרבה יותר