כשאנחנו מעמידים מישהו במבחן, במערכת יחסים – רוב הסיכויים שהוא ייכשל.
וזאת מ-2 סיבות:
1. כי עצם העמידה במבחן מלחיצה.
גם אם הוא או היא לא יודעים שהם במבחן – הם מרגישים זאת באנרגיה שלך.
וכשאנשים מרגישים שהם נבחנים הם נוטים להילחץ ולהתבלבל ואפילו לעשות ממש את אותם הדברים שיכשילו אותם בעיניי הבוחן, רק מעצם הסטרס.
וכשאנשים מרגישים שהם נבחנים הם נוטים להילחץ ולהתבלבל ואפילו לעשות ממש את אותם הדברים שיכשילו אותם בעיניי הבוחן, רק מעצם הסטרס.
לחילופין, הם עלולים לכעוס ולהתמרד נגד הרעיון שבוחנים אותם ולעשות דווקא.
2. והסיבה השנייה לכך שמי שעומד במבחן ייטה להיכשל – נעוצה בבוחן או הבוחנת עצמם.
כשאני מעמידה אדם למבחן, אני מסתכלת עליו דרך משקפיים מסוימים שאינם אובייקטיביים.
אני לא בעמדה נייטראלית.
אני בעמדה מפקפקת, לא סומכת, מצפה להתאכזב ומחכה לוורסט קייס סצנריו להתרחש.
אני בעמדה מפקפקת, לא סומכת, מצפה להתאכזב ומחכה לוורסט קייס סצנריו להתרחש.
וכשאני מגיעה מעמדה זו אני מגדילה את הסיכוי שזה אכן יקרה,
כיוון שהפרשנות שלי לאירועים שקורים באינטראקציה בינינו תהיה נגועה בדעה הקדומה שלי על האכזבה הצפויה ותהיה לי נטיה לפספס כל סימן של אהבה ואכפתיות שאינו עולה בקנה אחד עם המשקפיים ששמתי לעצמי.
קרה לכם שבשעת כעס או מצוקה רגשית כלשהי קראתם הודעה מאדם והתרגזתם עוד יותר על הנאמר בה?
ואז כשקראתם אותה אחרי שנרגעתם, ראיתם פרשנות אחרת לכתוב שלא ראיתם קודם לכן?
או שממש שמתם לב שפספסתם הודעה קודמת שמסבירה או מרככת את מה שהתעצבנתם עליו?
או שממש שמתם לב שפספסתם הודעה קודמת שמסבירה או מרככת את מה שהתעצבנתם עליו?
זה בדיוק זה.
ולסיום עוד דבר קטן:
חשוב שלא נרגיש רע שאנחנו מעמידים אנשים למבחן.
הרצון להעמיד אדם למבחן הוא ביטוי לרצון להרגיש בטוח (safe),
שזה הדבר הכי טבעי ולגיטימי בעולם.
שזה הדבר הכי טבעי ולגיטימי בעולם.
רק חשוב שנשים לב שאנחנו לא מחבלים לעצמנו בדרך
ושהפחד להיפגע שוב – לא מסתיר מעינינו את האהבה והאכפתיות שמופנית כלפינו.