ציניות היא הרוצח השקט של מערכות יחסים
לעתים קרובות קל לפספס ציניות וסרקזם בשל התחפושת שלהם להומור אלגנטי, ל"סטלבט" כזה על עצמנו ועל העולם, למשהו כזה "בקטנה", ל"מה את כבדה ורצינית.צחוקים. תזרמי".
ודווקא בגלל התחפושת הזו, הרבה פעמים, ציניות וסרקזם בלתי נראים, אך נוכחותם התדירה הולכת ומחרבת מערכות יחסים במפנים.
אנחנו נוטים לשתף פעולה עם ציניות וסרקזם כי זה מעין הומור כזה, בין אם הוא מופנה כלפינו ולא נרצה להיראות האדם הכבד הזה שלא מוכן לצחוק על עצמו ובין אן הוא מופנה כלפי אנשים אחרים והעולם.
עקיצה, התגרות, קריצה, עיוות בזוית הפה שמופנים כלפינו ואנחנו מיד מגיבים, כי לא נרצה "להישאר חייבים", נרצה "להחזיר" ו"לנצח" במשחק הקטן הזה של ההתגרות.
מה שאנחנו לא עוצרים לתווך לעצמנו באותו רגע הוא שנעלבנו, נפגענו, הרגשנו קטנים ואולי אפילו מושפלים, הרגשנו שלועגים לנו, שמתנשאים עלינו, שצוחקים עלינו ולא איתנו והרבה פעמים זה גם תופס אותנו בהפתעה.
ולמה ציניות וסרקזם הם הרוצח השקט של מערכות היחסים?
כי במערכות יחסים ארוכות ומשמעויות
ציניות וסרקזם הם כמו הפקדה ועוד הפקדה שלילית בחשבון הבנק של היחסים
הערה עוקצנית ועוד הערה עוקצנית על פני שנה-שנתיים-עשר-עשרים שנה של קשר יוצרים אוברדראפט שלילי
ואנחנו נמצא את עצמנו מתכווצים ונדרכים מול הבעות פנים, מול עיוותים בזווית הפה, מול צחוק מחשש שהפעם צוחקים עלינו.
לפעמים אפילו לא נבחין ולא נדע למה – אך הגוף שלנו יהיה דרוך ויאותת:
"תתרחקי, זה לא מרחב בטוח"
האדם הזה לא בטוח עבורי,
אני לא יכולה לשתף כאן הכל
אני לא יכולה להיות חופשיה
אני לא "אני" במערכת היחסים הזו
אין לי מקום
הוא לא באמת רואה אותי
וככה… הורגים מערכת יחסים
אולי חשוב לציין גם שציניות וסרקזם הם לרוב מנגנון הגנה לסיטואציות ומצבים חברתיים בהם אנחנו מרגישים מובכים, מתוחים או לחוצים.
אך עצם היותו מנגנון הגנה לא מצדיק את פוטנציאל הפוגעני הגלום בתוכו.
והתרופה הכי טובה לציניות וסרקזם?
פרגון, פרגון ועוד פרגון
ככל שמפרגנים יותר שכברות הציניות והסרקזם נמסות ומפלס ההפקדות החיוביות במערכת היחסים עולה