הרבה אנשים ונשים שבאות אלי לקליניקה אומרות שהן רוצות לפתח אהבה עצמית.
כשאני שואלת אותם איך ידעו שהם אוהבים את עצמם – הם לא יודעים להגיד ואני ממש מבינה אותם.
אהבה עצמית היא מושג קשה לתפיסה עבור מי שזכה לאהבה מותנית בילדותו
אהבה מותנית היא אהבה שאינה מוחלטת.
אהבה שתלויה בציונים ובהישגים
אהבה שתלויה בשביעות הרצון של ההורה מאיתנו
בהיותנו ילדות טובות, מרצות ונוחות
בזה שלא נגרום צרות לאמא ולא נצער אותה
זוהי אהבה שאנחנו זוכות לה כשאנחנו עושות דברים מסוימים שאמא או אבא אוהבים
אך אנחנו לא זוכות בה מעצם היותנו
וכך, כשאנחנו גדלות אנחנו מנסות בכל כוחנו לזכות באהבה הזו בזכות מעשינו
כי הבסיס לאהבה מעצם היותנו – חסר
אז איך יוצאות מהמצב ביש הזה ולומדות לאהוב את עצמנו?
אני מציעה להחליף את המושג "אהבה עצמית" במושג "כבוד עצמי"
כי בעוד שאנחנו לא בטוח יודעות איך לאהוב את עצמנו – אנחנו מבינות מהו כבוד
אנחנו מבחינות היטב בין יחס של כבוד כלפי אדם אחר ליחס של זלזול, הקטנה, ביוש והאשמה
וכדי ליישם זאת בחיי, עלי לשאול את עצמי – איך זה יראה שאני מכבדת אותי?
אם המחשבות שעוברות לי בראש היו מילים – האם אני מפנה כלפי עצמי מילים מכבדות?
האם ההחלטות שאני מקבלת על הדרך שבה אני מנהלת את חיי הן החלטוות שמכבדות אותי?
האם אני מכבדת אותי כשאני מאפשרת את היחס שאני מאפשרת כלפי במערכת היחסים הזו?