תקשורת מאפשרת – מה היא אמרה ומה אני שמעתי? או איך עוברים ליקום מקביל בו הכל אפשרי?

זה היה יום חורפי וגשום של אמצע דצמבר.

עברתי את מפתן הדלת של סניף הדואר בבת ים, סגרתי את המטריה והבטתי מסביב.

לא היה איש בתור.

שלפתי מהתיק מעטפה עם ספרי "חיובית – סיפורה של נשאית HIV" שיצא לאור כמה ימים קודם לכן, וניגשתי לפקידה.

"אני צריכה לשלוח 470 מעטפות כאלה בדואר רשום." את יכולה להגיד לי כמה זה יעלה ומה עלי לעשות?" הושטתי לה את המעטפה.

הרגשתי ענן כבד יורד על כתפיי.

מצד אחד, שמחתי על כך שאני סוף סוף שולחת את ספרי לתומכים בקמפיין מימון המונים, אך מצד שני, התחלתי להיכנס ללחץ.

תחשבו על זה רגע – משלוח 470 ספרים היא משימה לא פשוטה לאדם אחד.

לכתוב הקדשות, להכניס 470 ספרים לתוך מעטפות, לכתוב כתובות פעם אחת על המעטפה ופעם אחת על פתקית הדואר הרשום, להדביק מדבקות דואר..

איך אצליח לשלב את העבודה הזו בתוך סדר היום העמוס שלי? מתי אעשה זאת? בלילות? בסופי שבוע? זה יקח שבועות!

"מה זה, ספר?" דבריה של פקידת הדואר שלפו אותי ממחשבותיי.

"כן." חייכתי. מייחלת בליבי שלא תשאל אותי על מה הספר, כי כל כך לא התחשק לי לשתף בכך שאני נשאית נגיף ה-HIV, כאן, באמצע סניף דואר ביום חורפי וגשום.

היא לא שאלה. במקום זאת היא שלפה את הספר והסתכלה בכריכה.

הבטן שלי התכווצה. עמדתי מתוחה ממתינה לתגובתה.

ראיתי את הבעת פניה מתחלפת מהבעת סקרנות להבעת סלידה.

היא מיהרה להכניס את הספר חזרה אל תוך המעטפה.

אוזניי בערו ונהיה לי חם, כאילו היה זה אמצע אוגוסט.

בשנייה אחת הוצפתי בכעס ותסכול.

מי היא חושבת שהיא? חשבתי לעצמי. אישה בורה וסטיגמטית!

כבר רציתי "לצאת" עליה ולהגיד לה בדיוק מה אני חושבת על התגובה המתנשאת שלה, שהיא חוצפנית ושכדאי שתלך לקרוא וללמוד קצת לפני שהיא מגיבה ככה.

אבל אז עצרתי בעדי.

שאלתי את עצמי אם לא הייתי מהירה לשפוט. האם מה שראיתי בפניה הייתה אכן סלידה, או אולי היה זה רגש אחר? אולי אני עצמי פחדתי שהיא תשפוט אותי ותסלוד ממני ולכן כך גם פירשתי את תגובתה בניתי סביבה "סיפור" שלם?

האם יש דרך אחרת שבה אני יכולה לפרש את מה שקרה עכשיו? דרך שמיטיבה איתי ואיתה?

ובאותו רגע הכל השתנה. כמעט כמו עברתי ליקום מקביל, בו יש לי ספריה של אפשרויות בלתי מוגבלות לבחור מתוכה תסריט חדש לחלוטין.

כי ידעתי שאפשר לבחור לראות את הסיטואציה הזו אחרת.

כי ידעתי שהפקידה הזו בדואר היא רק בת אדם וחווה כמוני, ואני מבינה שהיא פגשה משהו מול הספר שלי. וזה בסדר. בשביל זה כתבתי אותו. בשביל שאנשים יפגשו בו חלק מתוכם.

וברגע שנזכרתי באחריות שלי ובייעוד שלי בעולם – בחרתי להגיב אחרת.

בחרתי בתגובה הספונטאנית הראשונה שעלתה על דעתי.

"נבהלת?" שאלתי אותה עם חיוך ולקחתי נשימה עמוקה.

היא הנהנה בראשה וחייכה אלי בחזרה.

"כן… אף פעם לא פגשתי… הפתעת אותי… כמה מעטפות את צריכה לשלוח, אמרת?"

"470"

"זה הרבה עבודה."

"אכן."

"אני אעזור לך לכתוב כתובות ולהדביק מדבקות. זה יקח יום עבודה שלם. אני רק צריכה לאשר מול המנהלת שלי שתשחרר אותי." היא חייכה אלי.

חשתי את גל החום של הבושה והכעס מתמוסס והופך לחמימות נעימה שמתפשטת אל תוך בית החזה. בשקט, בשקט הכרתי לעצמי תודה על היכולת שלי לבחור לראות מציאות אחרת ולקצור את הפירות המתוקים של אהבה ושיתוף פעולה במציאות בה הכל אפשרי.

אז מה בעצם קרה כאן? ולמה הלימוד הזה כל כך משמעותי לחיינו ולמערכות היחסים שלנו?

הראייה שלנו את העולם היא לעולם סובייקטיבית. סוג של "סיפור" שאנחנו מספרים לעצמנו. הפרשנות שלנו לאירועים בחיינו ולאופן בו אנשים נוהגים בנו היא תוצר של המבנה הרגשי שלנו (שהוא, בתורו, מעוצב על ידי ההיסטוריה הרגשית שלנו).

אם נסתכל על הדוגמה שבפנינו – במשך שש עשרה שנה חייתי בארון הנשאות, כיוון שפחדתי בדיוק מהמבטים האלה. פחדתי ממה שאנשים יגידו ומה יחשבו. זו הייתה ההיסטוריה הרגשית שלי. במבנה הרגשי שלי הייתי "דחויה".

וזה בדיוק מה שראיתי בהבעתה של אותה הפקידה בדואר. שאני דחויה, לא אהובה. זו שלא מקבלים אותה. זו שסולדים ממנה.

אך כיוון שאני יודעת שהפרשנות שלי את המציאות היא סובייקטיבית ואני מאוד מיומנת "לא להאמין" לסיפור שאני מספרת לעצמי, יכולתי לעצור באותו רגע את שטף המחשבות, הבהלה והכעס ולחפש פרשנות אחרת למציאות. זו שמיטיבה עם שני הצדדים. ותמיד תמיד יש כזו.

כשהסכמנתי לשחרר את "סיפור הדחויה" יכולתי לראות שהאישה שמולי פשוט הופתעה או נבהלה. והתגובה שלה לא אומרת שום דבר על מי שאני.

וזה הרגע בו נפתחו לי אפשרויות חדשות לתגובה. שם מתחוללת טרנספורמציה.

ממקום של כעס ובושה אני עוברת למקום של אהבה וחמלה. אני יכולה לדמיין את עצמי במקומה ולראות שאולי גם אני הייתי מופתעת או נבהלת.

וכשאני מגיבה ממקום ספונטני של אהבה וחמלה, אנחנו מיד מתחברות.

האהבה והחמלה שלי מהדהדות את האהבה והחמלה בתוכה כל כך חזק שהיא אפילו מציעה לי את עזרתה.

אז איך מתרגמים את הכלי הנפלא הזה למציאות?

איך עוברים ל"יקום המקביל" הזה של אפשרויות חדשות?

במיוחד עבורכם כאן, אפרוט את התהליך הזה לשלבים:

  1. מזהים שמשהו קרה/לא קרה בהתאם לציפיות שלנו, נאמר/ לא נאמר על ידי מישהו והדבר מעורר בנו רגש חזק, דוגמת פחד, כעס, בושה, תסכול וכו'.
  2. עוצרים.
  3. שואלים את עצמנו "מה הסיפור שלי?" מה הפרשנות שלי למציאות? מה אני חושב שקרה? מה אני חושבת שנאמר?
  4. אחרי שזיהינו את ה"סיפור שלנו" נשאל את עצמנו – מה באמת קרה? האם אפשר לפרש אחרת את מה שקרה? מה הפרשנות המיטיבה עבורי ועבור הצד השני לגבי מה שקרה?
  5. נאמץ את הפרשנות המיטיבה כ"סיפור חדש".
  6. נגיב ספונטאנית ואינטואיטיבית מתוך ה"סיפור החדש".
  7. נתפעל ונכיר תודה על הדברים הנפלאים שהתרחשו ברגע שהסכמנו לשחרר את ה"סיפור שלנו".

ואסיים בתזכורת חשובה:

תרגול מייצר שלמות.

היכולת להגיב בזמן אמת לאירוע שמטלטל אותנו, לחפש "סיפור חלופי", לאמץ אותו ולהגיב מתוכו היא יכולת נרכשת.

ככל שתתרגלו אותה יותר, כך תצליחו להגיע לתוצאות טובות יותר ואפשרויות חדשות ייפתחו בפניכם.

שיהיה בהצלחה!

באהבה,

מירי קנבסקי

כתוב/כתבי תגובה