כשהערך העצמי שלנו נגזר מההישגים שלנו – כל מכשול עלול לייאש

הייתי תלמידה טובה למדי. כזו של ממוצע 85.

כשהבאתי הביתה 85, אמא אמרה לי "למה לא 100?"

כשהבאתי הביתה 100 – היא אמרה לי "יופי." וטפחה על ראשי. "עכשיו עליך לשמור על הרמה הזו".

כשגדלתי הפכתי להיות עובדת מצטיינת, כזו שנשארת מאוחר כדי לסיים את העבודה, מבקשת עבודה נוספת ואף פעם לא מתלוננת על עומס.

המנהלים שלי פרגנו לי על עבודתי הקשה ואני הייתי מרוצה.

ואז הפכתי להיות עצמאית.

ו… אופס… אף אחד לא מפרגן. אף אחד לא טופח על הראש או על השכם על כך שעשיתי עבודה טובה.

עבר חודש ועוד חודש ועוד חודש ואני דשדשתי עם שניים-שלושה לקוחות ורוקנתי את החסכונות.

ולאט לאט התחלתי להתייאש.

ידעתי ש"על פי הספר" מצבי לא רע. שלכל עסק לוקח כ-3 שנים בממוצע להתייצב.

ידעתי שעלי להמשיך לעשות פעולות כדי לגדול – לכתוב תכנים, להגדיל את מעגלי ההשפעה שלי, ליזום שיחות מכירה.

אבל הייתי מיואשת, כיוון שלא ראיתי תוצאות והביטחון העצמי שלי צנח לתחתית הבור.

יום אחד, באמצע מדיטציית בוקר שלי, עלתה בעיניי רוחי אותה הילדה שמגיעה הביתה עם תעודת ה-85.

עלה בי הכאב והעצב על כך שהיא לא הרגישה אהובה, אלא אם הצטיינה בלימודים.

ופתאום הבנתי את החיבור.

הבנתי שחיברתי ביני לבין ההישגים שלי.

אני הפכתי להיות ההישגים וההישגים הפכו להיות אני.

והבנתי גם שזו לא חתונה קתולית ושהגיע הזמן להיפרד.

כי אני מופלאה ונהדרת כפי שאני והישגים זה רק בונוס.

כשהערך העצמי שלנו הוא פונקציה של הישגים שלנו – כל מכשול עלול לייאש.

היום, ההפרדה ביני לבין ההישגים מאפשרת לי להתמיד, גם אם אני לא רואה תוצאות בתווך המיידי.

היא מאפשרת לי לקצור את הפירות בעסק, שקודם לכן לא היו אפשריים לי, כיוון שבמקום לצעוד בדרך – נעצרתי בשוליים.

זכרו את צמיחת הבמבוק: משקים אותו במשך 5 שנים בלי שבוקע אפילו ניצן קטן על פני השטח ואז לפתע הבמבוק צומח לגובה עשרות מטרים.

חבל להתייאש רגע לפני שפורצים אל השמש, לא?

מאחלת לכולנו לצלוח את האתגרים של חיינו ושנזכור בכל רגע ורגע איזה מדהימים אנחנו, ללא תלות בתוצאות.

כתוב/כתבי תגובה