איך התמודדתי עם בדידות

אני בת יחידה.
כשהייתי קטנה הייתה לי משאלת לב אחת – שתהיה לי אחות תאומה 😊
בגיל עשר, כתבתי סיפור הרפתקאות על שלוש אחיות תאומות זהות ואיך כולן מתבלבלים ביניהן.
מניחה שזו הייתה עדות לבדידות שחוויתי.

כשגיליתי על הנשאות שלי בגיל תשע עשרה, הבדידות שלי התעצמה.
חשבתי שאף גבר לא יוכל לאהוב אותי, שלעולם לא אתחתן ושאהיה מנודה אם אנשים יגלו.
בחרתי לשמור את דבר הנשאות בסוד במשך הרבה שנים והלכתי ונעשיתי בודדה יותר ויותר.
ממש יכולתי להרגיש חומה שצמחה ביני לבין האנשים האחרים. בצד שלהם היה אור, צחוק ושמחת חיים ובצד שלי עצב ושמיים אפורים.

בגיל 30 התאלמנתי. האיש שחשבתי שבמחציתו לעולם לא ארגיש בודדה – נפטר.
ושוב הייתי לבד.

שנה אחרי, עזבתי את העבודה שלי, ארזתי תיק וטסתי לניו זילנד.
לבד.
הייתי בטוחה שמצפה לי טיול קסום. כמו הטיול בדרום אמריקה כמה שנים קודם לכן.
חשבתי שאגיע להוסטל בקרייסטצ'ירצ', אכיר אנשים, יחד נקנה רכב ונחרוש את ניו זילנד.
אך כשהגעתי, גיליתי שהעונה מגיעה לסיומה וכולם עולים לטיסה חזרה הביתה, תוך יום – יומיים.
שוב, הייתי לבד.

אני זוכרת את עצמי יושבת על ארוחת הבוקר, דמעות זולגות ממתחת למשקפי השמש על החביתה ואל תוך הקפה וחושבת איך אני חוזרת הביתה, עם הזנב בין הרגליים ואלפיים דולר פחות בכיס, שבזבזתי על הטיסה לקצה השני של העולם.
ואז אבא שלי התקשר לשאול לשלומי. התביישתי לספר לו שאני שוקלת לחזור. רק אמרתי לו שעדיין לא מצאתי פרטנרים לטיול.
ואז הוא אמר לי משפט ששינה את הכל:
"הגעת לקצה השני של העולם, כי בחרת בזה, ואפשר רק לקנא בך."
כשסיימתי את השיחה, אמרתי לעצמי:
"וואלה… באמת הגעתי לקצה השני של העולם כי אני בחרתי. רציתי, תכננתי ויישמתי. בגיל 32 עזבתי את הכל וטסתי. אז זה שלא מצאתי פרטנרים לטיול זה מה שיעצור אותי?! זיבי!!!"

לגמתי את שארית הקפה המלוח מהדמעות והלכתי להשכיר רכב.
לבד.
למחרת כבר יצאתי לדרך.
לבד.
נוהגת בצד ההפוך של הכביש.
היה יום סגריר, גשם שירד לפרקים ונופים מדהימים של יערות ואגמים נגלו לעיניי.
באותו היום נהגתי במשך ארבע שעות (עד אז מעולם לא נהגתי לבד אפילו לצפון!!!) וחצי מהדרך רק בכיתי.
ריחמתי על עצמי עד כלות ובכיתי את הבדידות שלי.

במשך חודש וחצי בניו זילנד נהגתי לבד. לעתים לקחתי טרמפיסטים, כל הזמן הכרתי אנשים בטרקים ובהוסטלים, אך את המעברים עשיתי לבדי.
וזה היה נפלא, מעצים ומשחרר.
הסתכלתי לבדידות שלי בלבן של העין והיא הסתכלה עלי בחזרה.

ביום שעזבתי את ניו זילנד עליתי על רכבל לתצפית.
האישה הנחמדה שבדקה את הכרטיסים בכניסה שאלה אותי:
"Is there anyone with you?"
"No, I’m alone." עניתי לה.
"So you are by yourself?" היא חייכה אלי ולקחה ממני את הכרטיס.

עליתי על הרכבל וחשבתי כמה זה גאוני.
I’m not alone, I’m by myself.
אני לא באמת יודעת מה קרה באותו טיול בניו זילנד.
אבל אני יודעת שמאז לא הרגשתי את הבדידות באותה עוצמה לעולם. היא באה לבקר לפעמים, אבל היא לא משתלטת עלי כמו פעם.

אני חושבת, שלעתים, במסע ההתפתחות שלנו, כשאנחנו מסכימים, אבל ממש מסכימים להסתכל על הכאב והקושי שלנו בלבן של העין,
בלי להימנע
בלי להתנגד
בלי להדחיק
בלי לאלחש
ובלי להסיח את הדעת
אנחנו עוברים דרכו ויוצאים בצד השני מחוזקים יותר.
ולקושי הזה כבר אין אחיזה עלינו כמו פעם.
אז בין אם הקושי שלכן הוא בדידות או כל דבר – דעו שאפשר לעבור אותו ושאפשר לחיות אחרת, חופשיות יותר.

כתיבת תגובה